אמה נחמה גרמנט

אֶמָה לבית זוסמן נולדה בריגה (לטביה) בשנת 1916. הבית היה דתי, ובין שבעת הילדים שהיו כולם חילונים, רק אח אחד היה ציוני. שפת הדיבור בבית היתה רוסית (שהיתה שפה רשמית בנוסף ללטבית) ואת השפה העברית למדה אמה בבית-הספר היהודי בעיר. מאוחר יותר ביקרה בגימנסיה, שם למדה את השפה הגרמנית. בגיל 16, הצטרפה לבית"ר, שם שמעה על התחדשות היישוב היהודי בארץ-ישראל. בבית"ר עברה קורסים שונים ועסקה בהדרכת ספורט. לאחר שעברה הכשרה חקלאית, עלתה בשנת 1936 ארצה לבדה, מאחר ויתר בני המשפחה העדיפו להישאר בלטביה. בארץ הצטרפה לפלוגת הגיוס של בית"ר בזכרון-יעקב, שם נפגשה עם קבוצה של בית"רים שעלו מחרבין (סין) שדיברו ביניהם רוסית, דבר שהקל על קליטתה. כעבור זמן קצר הצטרפה לאצ"ל, כפי שעשו גם יתר חברי פלוגת הגיוס. הימים ימי הפרעות שפרעו הערבים ביהודים והאצ"ל הצטרף לשמירה על היישוב היהודי.
עם ריבוי הפגיעות ביהודי העיר העתיקה, הוחלט בראשית 1937 להקים פלוגה מיוחדת, "פלוגת הכותל", שתשהה במקום דרך קבע ותגביר את ביטחון תושבי הרובע היהודי. חברי הפלוגה היו עובדים במשך היום לפרנסתם, ובערב עסקו בשמירה ובאימונים צבאיים כדי להכשיר את עצמם לפעול במסגרת האצ"ל. הם עסקו בכל מיני עבודות: במחצבות, בבניין, בסלילת כבישים ואף בשמירה ובנוטרות, בעוד הבנות יצאו לעבוד במשק-בית ובמלצרות. בלילה דאגו לביטחונם של היהודים שנהגו להתפלל ליד הכותל המערבי.
אֶמה התנדבה לעבור לירושלים, היתה בין מייסדי "פלוגת הכותל" ונהגה לפקוד את הכותל יחד עם הבנים מדי יום שישי. בתקופה הראשונה היתה אמה הבת היחידה, אולם בסוף 1937, כש"פלוגת הכותל" מנתה 24 חברים, עלה מספר הבנות לשש. הימצאותה של הפלוגה בעיר העתיקה הגבירה את ביטחון היהודים במקום והגנה עליהם מפני התקפות הערבים. קרה לא פעם שחברי "פלוגת הכותל" היו מעורבים בחילופי יריות; בליל שבת, ה-29 באוקטובר 1937, נפתחה אש לעבר היהודים שחזרו מתפילה ליד הכותל המערבי בליווי משמר של אנשי הפלוגה. צעיר מן העיר העתיקה, אהרון אלקבץ, נורה ונהרג במקום ושני חברי הפלוגה, גוטמן (גוטקה) רבינוביץ ושלמה רוזנצוויג, נפצעו קשה. לגוטמן רבינוביץ, שנועד לשמש כעבור זמן קצר מפקד הפלוגה, נאלצו הרופאים לקטוע את הרגל מעל לברך, והוא המשיך ללכת בעזרת פרוטזה.
קיומה של פלוגת הכותל היה לצנינים בעיני השלטונות הבריטיים. קציני משטרה נהגו לערוך חיפושים בבית הפלוגה, התרו בחבריה שלא יניפו את דגל הלאום על הבית וכן אסרו עליהם לצאת בקבוצות גדולות משלושה אנשים, כל זאת בטענה שהדבר מרגיז את הערבים ומהווה פרובוקציה. המשטרה הידקה את הפיקוח על צעדי החברים ובאמצע 1938 נעצרו כמה מהם ורק לאחר חקירה שוחררו לביתם. יום אחד הגיעה לבית הפלוגה יחידת שוטרים, הוציאה את החפצים, ניתקה את החשמל, נעלה את הבית ועל הדלת תלתה מודעה, שהוטבעה בחותמת שעווה, לאמור: "בפקודת מושל המחוז, הבית מוחרם לפי חוקי החירום".
בכך תמה פרשת "פלוגת הכותל" בעיר העתיקה.
בשנת 1938 נשלחה אמה לקורס "סגנים" שנערך בבית-הספר שפיצר ("הארמון") ועם סיומו היתה למפקדת. אמה השתתפה בפעולות התגובה של האצ"ל בירושלים, והצטרפה לאחת החוליות שהתנקשה בערבים. כל חולייה היתה מורכבת משלושה משתתפים: אחד העביר את הנשק לפני הפעולה, האחר היה היורה או הרַמן והשלישי סילק את הנשק לאחר הפעולה. תכליתה העיקרית של חלוקה זו היתה שאם ייתפס המתנקש עצמו, לא יימצא בידו נשק. בנוסף לזאת שימשה אמה כעוזרת למחסנאי הראשי (רפאל סבן) ועסקה רבות בתחזוקת מחסני הנשק ובהעברת נשק ממקום למקום. עקב עבודתה זו הפכה אמה לבקיאה בפירוק והרכבה של כל סוגי הנשק שהיו בידי האצ"ל באותם ימים.
בזמן שהותה בזכרון-יעקב הכירה אֶמה את נתן (ניקו) גרמנט מעולי חרבין. ניקו היה חבר בפלוגת העבודה בראש-פינה ובשנת 1937 בא לביקור בזיכרון-יעקב, וכך נפגשו לראשונה. ניקו עבר מראש-פינה לירושלים, והשניים נפגשו בשנית. בשנת 1938 נשא ניקו את אמה לאישה. הזוג הצעיר התגורר בירושלים, אולם ניקו, שעבד בחברת האשלג בים-המלח, נהג לבוא הביתה רק אחת לכמה שבועות, כפי שנהגו יתר העובדים בים המלח. במרס 1941 נולדה לזוג גרמנט בת ושמה יעל.
באחד מלילות אפריל 1944, לאחר שאמה חזרה מהצגת תיאטרון, נשמעו דפיקות בדלת ולדירה נכנסו שוטרים בלִיוויית שוטרת. הם ערכו חיפוש בבית ולאחר שלא מצאו דבר, ביקשו מאמה להילוות אליהם לתחנת המשטרה. לשאלת אמה "מה יהיה עם הילדה", ענו לה כי היא יכולה לקחת את הילדה אתה כיוון שהיא מוזמנת רק לחקירה. אולם לאחר החקירה הודיעו לה כי הוחלט לשלוח אותה למעצר וזאת לפי החוק לשעת חירום המאפשר לעצור אדם ללא משפט. בליוויית משמר כבד, החזירה אֶמה את הילדה הביתה. מאחר שלאמה לא היתה כל משפחה בארץ, היא נאלצה להשאיר את יעל לטיפולה של ג'ניה לוין, חברה טובה שמוצאה מריגה, אותה הכירה בארץ-ישראל, ומוצאן המשותף תרם רבות לידידות ביניהן. ג'ניה טיפלה ביעל כאם עד שחרורה של אמה מבית-הסוהר. ביום מעצרה של אמה בא במקרה ניקו לביקור בירושלים ומצא את הבית הפוך כתוצאה מן החיפוש שנערך בו. הוא הספיק לפגוש את אמה והשניים החליפו ביניהם מספר משפטים ברוסית. השוטרת שהגיעה עם אֶמה הפרידה בין השניים ואֶמה נלקחה אחר כבוד לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם.
כעבור מספר ימים נודע לניקו כי שוטרים חיפשו אותו במחנה של חברת האשלג בים-המלח. ניקו התייצב בפני אליהו לנקין, ששימש מפקד מחוז ירושלים, ויחד החליטו כי על ניקו לעזוב מיד את ירושלים. הוא הועבר לפתח-תקוה ונתמנה מפקד הח"ק (חיל הקרב) בפתח-תקוה וברמת-גן. בדצמבר 1944 נעצר ניקו בפתח-תקוה ונשלח למחנה המעצר באפריקה, וכל אותה עת היתה יעל הקטנה בת השלוש אצל ג'ניה לוין.
אֶמה לא היתה האימא היחידה בבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. גם צילה עמידרור, טובה סבוראי (חברת לח"י) ואסתר רזיאל-נאור היו אמהות לילדים, אלא שאֶמה היתה היחידה ללא משפחה בארץ, ולא היה מי שיבקר אותה או יביא את הילדה יעל לביקור (ג'ניה שטיפלה ביעל במסירות חששה להביא את הילדה לביקור בבית-הסוהר). היחידי שביקר את אֶמה בבית-הסוהר היה עורך-הדין אשר לויצקי, אִתו היתה אמה בקשר בענייני האצ"ל עוד לפני שנעצרה. לויצקי נעתר לבקשתה של אֶמה ובביקורו הבא הביא אתו את יעל. האם הורשתה לשוחח עם בִּתהּ בגינה, והפגישה היתה נרגשת מאוד. כמובן שהילדה שאלה מדוע אימא לא חוזרת הביתה ואֶמה הסבירה לה שהמשטרה אסרה אותה על לא עוול בכפה. עוד הסבירה לה כי המשטרה רוצה לאסור גם את אבא, ולכן עזב את ירושלים והיא אינה יכולה לראות אותו. אֶמה מספרת בעדותה שהילדה לא בכתה והקשיבה בשקט להסבריה של אימהּ. שנה שלמה בילתה אמה בבית-הסוהר בבית-לחם, ולמרות שהוטל עליה מעצר בית לאחר שחרורה, חידשה את פעילותה במחתרת. לפרנסתה עבדה כפקידה בחברת החשמל הירושלמית.11

במרס 1948 הצליחו שישה עצירים, וניקו ביניהם, לברוח ממחנה המעצר בקניה. ניקו הגיע לפריס, וחזר ארצה רק לאחר הקמתה של מדינת ישראל. ניקו גרמנט נתמנה מפקד גדוד האצ"ל בירושלים, בעוד אישתו אֶמה היתה מפקדת בסיס הבנות בעיר.